הרב אביה הכהן

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני?אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני (ספרא).

האמירה בלשון זמננו 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני' משמעה שאין קשר בין שני הדברים הנידונים, וזו אכן המשמעות המקורית של המשפט במדרש שאכן אין קשר מיוחד בין שמיטה והר סיני, ושמיטה היא רק סמל לכך שכל ההלכות שבתורה נאמרו בסיני.
אנו רוצים ללכת בדרך שונה, וטענתנו היא שבכוונת מכוון דווקא מצוות שמיטה ויובל נאמרו בהר סיני, בניגוד לכל ספר ויקרא שנאמר באוהל מועד.

פרשת בהר פותחת באמירה וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי, אולם מסתבר שלא רק פרשת בהר נאמרה בהר סיני, אלא גם הברכות והקללות שבפרשת בחוקותי נאמרו בסיני כפי שנכתב בחתימה לברכות ולקללות אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה (כו מו).

שתי הפרשות נאמרו בסיני וישנו קשר פנימי בין ענייני שמיטה ויובל ובין הברכה והקללה, שהרי על פי הנאמר בקללה בעוון שמיטה באה גלות אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיה.  כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.  וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם...  (כו לד-מג).

השאלה היא מה ייחודם של הלכות שמיטה ויובל שדווקא בעבורם באה הגלות?  

עיון בפרשה ילמד על קשר הדוק בין פרשת בהר ועשרת הדיברות. המילה המנחה של פרשת השמיטה היא שבת וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'...וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'... שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם . וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים...

מצוות שמיטה ויובל הם מעין פיתוח הדיבר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. אחת לשבע שנים האדמה שובתת, ואחת לשבע שבתות שנים באה השבת הגדולה  - שנת היובל. בכל שבת ישנה מצווה על מנוחת עבד ואמה. יסוד השבת הוא חירות האדם, ובשבת אין אדם שולט על אדם וכולם שווים לפני אל חי. אך אם עבד עובד מצאת השבת ועד כניסת השבת עד יומו האחרון, הרי שאין זו חירות. רק שחרור עבד ואמה בשנת היובל מביאים לידי ביטוי שלם את רעיון השבת - חירות האדם.
בשנת היובל כל אדם חוזר לשדהו, וכל אדמה חוזרת לבעליה ולכל אדם יש אפשרות להתחיל מבראשית.

הנימוק להחזרת קרקעות בשנת היובל בא בפסוק לח אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים (כו לח). הפסוק מרמז לדיבר הראשון.
הצלע האחרון של הדיבר הראשון - מִבֵּית עֲבָדִים- אינו נזכר, כי הוא אינו נצרך לעניין החזרת קרקע, והמילה הנדרשת היא ארץ שחוזרת בפסוק, ומשמע החזרה על המילה הוא שמכיוון שה' אלוהי כל הארץ, על כן אין לאדם לצבור רכוש שאינו שלו וה' מחזיר את הקרקע לבעליה הראשונים.
הנימוק לשחרור עבדים בא בפסוק נה וגם בו רמז לדיבר הראשון:

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים                                      אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ

 עֲבָדַי הֵם

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם                       אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.                                           מִבֵּית עֲבָדִים.

גם כאן יש מדרש עמוק לדיבר הראשון. הזכרת היציאה ממצרים מבית עבדים לא באה לתאר כמה גדולים מעשי ה', אלא לומר לך שה' הוציאנו מבית עבדים, ועל כן אל לנו להקים בית עבדים חדש, ועל כן חובה לתת חירות לעבד ולאמה.

פרשה בהר על כל חלקיה שורשה בעשרת הדיברות: היא מדרש הלכה גם של הדיבר הרביעי על שבת, וגם של הדיבר הראשון 'אנכי', ופירושו שיישומו של הדיבר הראשון אינו רק בענייני אמונה, אלא בצדק חברתי. אמור מעתה; אכן דווקא פרשה זו נאמרה בהר סיני, כי דווקא היא היישום לברית סיני. והנה בהר סיני נאמרו עוד מצוות, ומדוע אין בפרשה זו רמז לענייני גניבה ורמאות ורצח? דומה ששנת היובל היא מעין שנת זיכרון למעמד הר סיני. השאלה היא כיצד לחגוג את הארוע.
תשובת התורה היא שעולם של דין ומשפט אינו ערובה לצדק ושוויון, שהרי 'לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה'. רק מערכת מדינית חברתית שמאפשרת לכל אדם לחזור לנקודת ההתחלה היא היישום של המעמד הגדול.
האמירה של פרשיות בהר בחוקותי, שהגלות באה לא על גניבה וגזל, אלא על אי שמירה על מערכת השמיטין והיובלות, כי לא די במדינה בה אין פשעים כדי לכונן את מלכות ה', אלא יש צורך בכלכה הדואגת לכל.

היה אפשר לחגוג את שנת היובל בדרכים נוספות. היה אפשר לבוא לירושלים להתכנסות אדירה ולהקרבת אלפי אילים ורבבות נחלי שמן.
הנביאים יצאו כנגד ההתמקדות בקורבנות : בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה.. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מיכה ו ו-ח). התורה אינה הולכת בדרך הנזיפה הנבואית, אלא מקימה מערך של חסד וצדק חברתי ללא אמירות גבוהות וגלויות.

בדממה השכינה כביכול אומרת: אין אני זקוקה לקורבנות אלא רק לשלום ושוויון בין בני אדם, וכך ורק כך ראוי לחגוג את שנת היובל למדינת התורה והצדק. כשאנו קוראים את פרשת בהר עולים הרהורים קשים בדבר הנתק בין מערכת שמיטין ויובלות שבפרשת השבוע, ובין שנת השמיטה שכל עניינה בימינו אלו הם מערכות ההכשרים, שדבר אין להם עם חסד וצדק. 

שבת שלום.  

גרסת הדפסה

שלח לחבר