הרב אביה הכהן
שעה בה נולד משיח
לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאן ָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ.
דברי נעמי משקפים מציאות ריאלית. כידוע בתחתית החברה בימי המקרא נמצאים הגרים והאלמנות והסיכוי של אלמנה בימי המקרא להינשא אינו רב, ומי ירצה את רות שהיא גם גרה וגם אלמנה?!
אם יחזרו עורפה ורות לשדה מואב יש להם סיכוי להקים בית חדש ולמצוא שם מנוחה. רות שהולכת עם החותנת של הבעל המת לובשת בגדי אלמנות בגוף ובנפש, אך כוחות של אהבה ושל נאמנות סוחפים את רות והיא הולכת אל הלא נודע.
בהליכתה מוותרת רות על חייה למען אותה אישה אותה היא כל כך אוהבת ולה היא נאמנה.
התמונה שרות הולכת אחר הקוצרים צוירה על ידי רבים כתמונה רומנטית, אך דומה שההליכה אחר הקוצרים בחברת עניים אוספי לקט זהו מעשה שיש בו השפלה. רות שוב מוותרת על כבוד ותפארה ומצילה את חיי נעמי ואת חייה שלה.
והנה, רות שויתרה על חייה ושמה קיבלה שם לדורות.
גם נעמי מוותרת על היקר לה. הליכתה של רות לאסוף וללקט אחר הקוצרים מלמד שבביתם לא היה דבר ואיש לא עזר להם.
הסיפור מרמז שאנשי בית לחם התנכרו לנעמי שחזרה עם כלתה המואבית ורות הייתה לה לחברה ולבת במקום בו כולם התנכרו אליה. כשנעמי שולחת את רות אל הגורן בלילה אין היא יודעת האם רות תחזור אליה, ואולי היא תלך אחר בועז, ונעמי תישאר בודדה לעד. נעמי מבינה שיש כאן מזור ורפואה לרות והיא שיוזמת את ההליכה אל הגורן, והיא מוותרת על המשענת האחרונה שיש לה בחייה. הילד הנולד במגילה, בניגוד לייבום רגיל, אינו נכד של הורי הבעל המת, שהרי הייבום במגילת רות נעשה על ידי קרוב רחוק, ומניין הביטחון שהגואל ירצה להמשיך בתקשורת עם אמו של הבעל המת?! נעמי ויתרה על עצמה וזכתה שהילד ייקרא על שמה וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי והיא זכתה לשם עולם.
חששותיו של הגואל על נחלתו היו אמורים להטריד גם את בועז. אולם בועז היה נכון לוותר על שמו והוא זכה לשם עולם ומזרעו יצא המשיח.
רק אדם אחד לא זכה להיקרא בשמו, והוא אותו אדם שרצה שלא להשחית את שמו וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי. סופו של דבר מי שויתר על שמו, זכה לשם עולם ומי שלא רצה להקים את שם אחיו לא זכה ששמו שלו ייזכר לדורות.
האיש שלא זכה לשם נקרא פְּלֹנִי אַלְמֹנִי. אי הזכרת מי שסרב ליבם שולחת אותנו אל פרשת הייבום בספר דברים: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.
היבם סרב לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל ומשום כך שמו שלו אבד, והגואל שסרב להקים שם המת על נחלתו איבד את שמו מן המגילה ומן ההיסטוריה. דומה שאין כאן רק עניין הלכתי גרידא ואנו נוגעים כאן בליבה של המגילה. המגילה מספרת על שעה של טהרה וגדולת הנפש, על שעה בה כל אנשי המגילה וויתרו על שמם ועל כבודם ופעלו למען אחרים.
הדמות הגדולה של המגילה היא רות שהלכה מארץ נכר, וויתרה על כל אשר לה למען חסד עם חותנתה הזקנה, ועל כן על שמה נקראה המגילה. נאסרו עמוני ומואבי משום שהם אינם אנשי חסד - עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. האם אפשר להחיל את ההלכה של המואבים שאינם אנשי חסד על רות שהיא התגלמות של חסד ואהבה?
זוהי שעה של התגלות אורות החסד ובאותה שעה נדרשה הדרשה 'מואבי ולא מואבית'. 'אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית (בבלי, יבמות עו ע"ב). 'אלא על ידיה נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית... אמר לה וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ (ב יא). אמר לה: אילו באת אצלינו מאתמול שלשום לא היינו מקבלין אותך! (ירושלמי יבמות, פ"ח ה"ג).
המגילה פותחת בהליכה של משפחת אלימלך לשדה מואב, שעה בה כל איש חשב רק על עצמו. סופה של המגילה הפוכה מראשיתה וכל אנשי המגילה חושבים על זולתם. בתחילת המגילה כשהאדם לא נתן לזולתו, אז גם האדמה לא נתנה את כוחה לאדם, ובסוף המגילה כשחזר האדם לגלות את טובו, אז גם האדמה נתנה את יבולה. הייתה זו שעה של טהרה, שעה בה כולם וויתרו על שמם ומקומם בעולם למען הזולת.
שעת טהרה זו היא שעת לידתו של המשיח.
חג שמח
גרסת הדפסה
שלח לחבר